הזמזום הזה חג מעל ראשי…
שואלת עצמי: מתי חשתי אותו יותר? עם מי מתוך 5 בנותיי ריצד לי? באילו סיטואציות ואתגרים כאמא הרגשתי את הצורך?
הצורך לחוג מעל, שאוכל לנחות בשנייה כשצריכים עזרה?
שומעת את ההורים אומרים: "אני יודעת שהוא יצטרך אותי כשיתחיל את הלימודים, אולי אשנה את התוכניות." "החברים באים אליו, ויודעת שקשה לו, אשאר בבית…" "המורה נתן לו ציון שלא מגיע לו, אני חייבת להתערב."
"אמא הליקופטר" (Hara Estroff Marano) מציינת תופעה שבה ההורים חגים ללא הרף מעל ראשי הילדים בגובה נמוך, כמו מסוק הצלה, מחכים לרגע שבו הילד יזדקק להם.
"כמה אני מחכה שיסתדר כבר לבד, שלא יצטרך אותי כל הזמן. מה הוא יעשה אם יגור לבד? איך יסתדר?" (הוא בן 30). "אם לא אזכיר לו כמה פעמים, הוא לא יעשה שיעורי בית…" "באיזה גיל יהיה כבר עצמאי?"
הם יכולים להיות בני 5, 12 או 25, כשאחד ההורים שלהם ישמיע מעין אמירה כזו.
האם באמת המושג עצמאות הוא תלוי גיל, או שאם נדייק, אז סוג העצמאות הוא תלוי גיל?
האם העצמאות תלויה בילד? בעיקר בילד? אולי בעיקר בהורה?
ומהי אחריות שאנחנו לעיתים אומרים שהוא לא לוקח? אנחנו נותנים? אנחנו סומכים?
בואו נתחיל מהגיל הצעיר ביותר: האם תינוק בן שנה יכול לשחק עם עצמו כמה דקות לבד? (כמובן שבהשגחת מבוגר).
מה אני יכול לתת לילד בן השנתיים שיתחיל להרגיש תחושת מסוגלות? אולי לאסוף את המשחק שכבר רגיל לעשות יחד מגיל שנה? אולי להביא מהחדר את הסנדלים? ואולי אף להיות איתי במטבח ולהכניס את הקמח לקערה?
לאורך השנים נתקלתי כאמא ל-5 בנות באמירות: "טוב, זו לא חוכמה, הן עוזרות ועושות דברים בבית, נו, בנות…" תשובתי הייתה: לא יודעת אחרת, מה שכן יודעת, שהן היו ליד הכיור כבר בגיל שנתיים-שלוש.
תחושת המסוגלות מתפתחת מגיל צעיר.
בואו נזכיר לעצמנו: כשאנחנו אומרים "אני אעשה, תעזוב, זה קשה, זה בסדר, אני אסתדר" ממקום של "לעזור לילד ולא להעמיס", המסר הוא בעצם: "אתה לא יכול, אתה לא מסוגל לבד."
אנחנו פוגעים ביכולת העצמאית של הילד. אכן, החיים לעיתים מציבים אתגרים לא פשוטים, והם צריכים להתמודד איתם – ולעיתים עם חוסר הגינות.
עם זאת, ילדים גדלים ומתפתחים מתוך הזדמנויות אלה להתמודד בכוחות עצמם במצבים שהחיים מזמנים להם.
מזמינה אתכם לראות מה אתם יכולים לשחרר ולאפשר לילדיכם להתמודד עם משימות שהחיים מזמנים להם בכוחות עצמם, וכמובן שזה יתאים לגילם וליכולות של כל אחד מילדיכם!
