יום שמשי במיוחד, אמצע חורף, בשקיעה,
עם עצמי. איתי?
נשימה ארוכה ועמוקה.
הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה.
פשוט להיות שם ולהנות מכל רגע…
אתמול, במספרה, בזמן הכיפי של החפיפה, סיפרה אחת הלקוחות על פוסט הזוי שנתקלה בו, שבו הודיעה אישה שכמו שהחליטה להתחתן עם עצמה לפני כמה שנים, היא החליטה עכשיו להתגרש מעצמה…
העניין העלה, כמובן, גיחוך בקרב החופפות, ואז אמרה שמרית: "צוחקים, צוחקים, אבל אני לא הייתי מתחתנת עם עצמי…"
ופתאום שאלתי את עצמי: האם הייתי מתחתנת איתי?
ובדקתי מה אני אוהבת בעצמי, עם מה היה לי יותר אתגר, ומה יותר זורם.
זה לוקח אותי לבחירות שלנו בזוגיות ולבחירה שלי בזוגיות הנוכחית, לתהליך שעברתי לפני, למה שזימנתי לעצמי, והבנתי משהו שבשנים האחרונות התחלתי להבין.
אז חוזרת לכוס יין מול החוף, עם עצמי, והים, והבקשה: פשוט להיות!!!
הבחירה בזוגיות
היום מדויק לי מישהו שדומה לי באנרגיות, במוטיבציה לחיים, בהסתכלות האופטימית, ואין ספק שיש ויכוחים לפעמים או אי-הסכמות. וכמו שאני צוחקת לעיתים, מוצאים את עצמנו על בסיס שבועי: זה מזיז את החפץ ביום שני בבוקר, ואני משנה בשלישי בערב. אז לדימיון הזה יש רווח גדול מבחינתי, גם בהבנה של הצרכים של כל אחד וגם בלעשות יחד.
(משתמשת הרבה בכלי של "מה יהיה הרווח שלי ומה המחיר" בדילמות בחיי, וגם בקליניקה כמאמנת. זה עושה סדר ומקל מאוד בלקיחת החלטות.)
שומעת את עצמי היום ומסתכלת במראה: מה מצליח לצאת ממני מול המראה שמולי? היום, בשיח עם עצמי… מה בן זוגי עוזר לי להוציא מעצמי, מקומות שהתגעגעתי אליהם והסתתרו מכל מיני סיבות החיים… וכבר לא החשיבה: אנחנו נשלים אחד את השני כי אנחנו חסרים? אנחנו שלמים, וביחד העוצמה חזקה יותר.
אז מה מצליח להוציא ממני? בעיקר את הילדה שבי, רוח השתוטניקיות, שכל כך עושה לי טוב, ופחות מתחשבת בסביבה. איך אני נראית, אישה בת כמעט שישים, הקופצת ורצה או צוחקת?
הילדה שהייתה הרבה שנים רצינית ואחראית, ובשנים האחרונות היא בוכה וצוחקת בשביל ה-50 שנה שלא עשתה זאת.
אז מזכירה לעצמי כמה הכי חשוב לא לשכוח בזוגיות גם את הזמן עם עצמנו, עם החברים שלנו, והדברים שאנחנו אוהבים.
מה לכם מדויק?
מה המקומות שאתם רוצים להוציא במראה הזו של בן או בת הזוג שלכם?
