"סבתא חיות, סבבבתאאא חיות” – הוא מושך לי בשמלה, וכך, אחרי בראנץ’ של בוקר קייצי וחם, אני מוצאת את עצמי פתאום עם הטלה המתוק הזה בידיים. מתחשק לי לשחק, ולא בשביל הנכד. אני כל כך מתרגשת וקצת נבהלת, כמו ילדה קטנה.
התחלתי להרשות לעצמי להוריד את מסכות המבוגרת האחראית, זו שסומכים עליה, ולהתחבר לילדה שבתוכי. אני אוהבת לרקוד, ולא מתעייפת מזה, כמו ילדה קטנה! הילדים שלנו הם המראה הכי טובה שלנו, והצחוקים עד דמעות הם המתנה הכי גדולה.
אני נזכרת בכמה כיף היה לרקוד לבד מול המראה בחדר הגדול, מדמיינת שהמראה מובילה לעוד חדרים. כנערה, לא ויתרתי על ריקודי עם, וכשגדלתי, חלמתי לחזור לזה. בשנים האחרונות אני רוקדת עם בנותיי, בעיקר כשחם בבית ושלג בחוץ. זה נפלא לרקוד עם פרטנר, אבל החיבור לילדה שבי, לנשיות שלי, הוא הכוח האמיתי.
השנה הצטרפתי לקבוצת נשים מדהימה, רוקדות לצלילי מוזיקה מגוונת. אני מקשיבה לגוף שלי ומניעה אותו כאילו אף אחד לא שם – אני והאהבה הזו.
אהבה נוספת שלי היא לספרים. אני זוכרת את השעות ששכבתי על השטיח עם הקטנות שלי, קוראת ומקריאה, ואחר כך קראתי לתיכוניסטים קטעים מאנטיגונה וקטרינה, מתענגת על כל רגע.
כשעברתי לתל אביב, החלטתי לקנות אופניים ולנצל את השבילים המהממים בעיר. לא חשבתי שזה יהפוך לרומן כזה, שהפעילות הגופנית תיתן לי כל כך הרבה רוגע וחיבור לעצמי. אני מאושרת מכל נכד שמבקש, "תקריאי לי סיפור". לפעמים אני משגעת אותם עם זה, אבל גם כשהם עסוקים במשחקיהם, אני מחוברת למקום הילדי הזה, שבו אין חוקים – הכל הולך. טיפוס, הליכות, שעשועונים, בדיחות, מתמטיקה, יצירה, פסנתר ושחייה בים…
חיבור לילדה שבי מזכיר לי את השמחה והחופש שבחיים…
לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה להחזיר את המשחקיות לחיינו, ולזכור שהילדות שוכנת בליבנו תמיד ומשפיעה עלינו בכל רגע ורגע.
